ישיבת מיר

בחצי אוקטובר כבר הייתה כל הישיבה בווילנא. העיר עצמה הייתה בתקופה של בין שלטונות, השלטון הסובייטי שעמד לצאת ושלטון ליטא שציפה לבוא. במצב בלתי ברור זה קשה היה לארגן שם את הישיבה. נתפזרו להם בני הישיבה בין בתי כנסיות ובתי מדרשות, יחידים מצאו להם קרוב ומכר בעיר והלכו אליהם. רובה של הישיבה כבשה לה מקום בבניין ישיבת ראמיילעס. חבילות המטען שימשו מטות לשינה. שיורי פת קיבר באמתחותיהם סיפקו להם סעודה גם משאר הישיבות התחילו לזרום לווילנא. מאות בני תורה מהצעירים הבורחים הסתובבו ברחובות, והשלטון הסובייטי היה בעיר, והצבא האדום מלא את הרחובות.

והנה באו הליטאים. יום הכניסה שלהם הפך יום פרעות על יהודי ווילנא. כמה מתושבי העיר היהודים נפצעו וכמה בתים נחרבו. בין הפצועים היו גם כמה מבני הישיבה שעסקו אותה שעה בהעברת הלחם אל הישיבה.

הלחם אפס מאמתחותיהם של בני הישיבה. בעיר הציק המחסור וקשה היה גם להשיג מה בכסף. אולם עמד להם אז למאות בני התורה, ובתוכם בני ישיבת מיר, ועד הישיבות בוילנה. סכומי קמח מסוימים הושגו ע”י ועד הישיבות ונמסרו למאפיות אחדות בקבלנות להספיק לחם עבור הישיבות. כמובן היה זה ברשיון מיוחד מהשלטון, ובגלל המחסור ששרר בעיר הייתה נדרשת זהירות רבה. מזכירו של ועד הישיבות הרב ר’ אברהם ברק הי”ד הטיל את עצמו לתוך “העבודה השחורה” והודות לקשריו בעיר קבלו הישיבות את מכסת לחמם היומית. משרד ועד הישיבות ברחוב “ברייטע” 12 הפך מחסן לחם. משם היו מביאים את הלחם בעגלה לבנין ראמיילעס כדי לחלקו לבני הישיבה. בסיועו של חניך הישיבה לפנים המו”צ הרב ר’ מרדכי סג”ל הי”ד הועמד לרשות הישיבה בית המדרש שבפרבר נובגורוד והלימוד חודש. גם נאמרו שיעורים ושיחות מוסר. לשם התחילו מביאים יום יום גם את מכסת הלחם מועד הישיבות וגם מעין בית תבשיל סודר. גם מעונות הושגו במשך הזמן והתחיל סדר זמני בחיי הישיבה.

בכל הימים האלה שקד ראש הישיבה על תקנת הישיבה ע”י התקשרות עם עסקנים ומרכזי עזרה שונים בעולם. בהידוק הקשר עם הלשכה בניו-יורק וידידי הישיבה שם עמד לימינו נשיא הישיבה הרב קלמנוביץ ששהה אז בווילנא. ראש הישיבה התקשר עם מחלקת העלייה של הסוכנות וביקש סרטיפיקטים עבור הישיבה באמצעות מכריו ר’ משה שפירא, מרת שושנה פרסיץ ועוד. הוא פנה בעניין זה גם לאישי השפעה שגרו באה”ב. משאת נפשו של ראש הישיבה הייתה להעביר את הישיבה לארץ ישראל.

בינתיים נשתלבו חיי הישיבה במידה ידועה לתוך חיי הפליטים הכלליים. ישיבת מיר, כשאר הישיבות, סופחה לרשימת הפליטים של ועד הפליטים שבאמצעותו הגיעה תמיכת הג’וינט והצלב האדום אל אלפי הפליטים שנתגוררו בעיר. הודות להיכרות האישית של הרב קלמנוביץ עם חוגי ועד ההצלה, הוטבו תנאי החיים של בני ישיבת מיר. מזכיר הג’וינט מר שלמה טרשנסקי ומנהל הג’וינט מר בקלמן פעלו רבות לקיום ישיבת מיר.

לא שהתה הישיבה בווילנא אלא כחדשיים. המצב הליגלי שנוצר לפליטים בהקמת המשרד הממשלתי המיוחד לפליטים, העמיד את הישיבה בפני בעיה שגרמה לחשוב על העתק מ”מרכז” הארץ. בהשתדלותו של מזכירה של קהלת קובנה ועסקנה הרשמי המוכר של יהדות ליטא, מר איצקוביץ הי”ד, ובהענקת כסף גדולה למקומות הראויים, הושג בשביל הישיבה רשיון להסתדר בעיר קיידאן. ראש הישיבה מינה אז ועד מיוחד מחשובי ועסקני בני הישיבה על העברה לקיידאן ועל הסידורים שם.

עם העתק הישיבה לקיידאן לא רק שבוסס מצבו הליגלי של המוסד אלא גם הוחזרה לו צורתו הרוחנית הנורמלית. תחת מה שבוילנה היו חיי הישיבה מתערבים ומתמזגים על כרחם במידה ידועה עם חיי הפליטים המבוהלים, הרי כאן בקיידאן השפיעו על הישיבה השקט ומנוחת הנפש האופייניים לבני ליטא. על בית המדרש השקט בו למדו, סופר, שבו למד לפנים הגאון מווילנא כתלמיד עול ימים, כשיצק מים ע”י רבה של קיידאן ומחבר ה”פני משה” על הירושלמי, ר’ משה מרגלית ז”ל.

הקשר עם ווילנא אמנם לא לגמרי נפסק. בגלל הזיקה החומרית אל ועדי הפליטים, אל ועד הישיבות, אל בית הועד על יד הגרח”ע ז”ל, ואל הסוחרים מעבירי הכספים מחו”ל וכד’, הוכרחו שליחי הישיבה לבקר תכופות את ווילנא. נוסף לכך היו כמה מבני הישיבה עוברים ושבים מהכא להתם ומהתם להכא כדי להשתדל בווילנא על ידי הצינורות המיוחדים להוצאת קרוביהם ומיודעיהם מאזורי הכיבוש הגרמני והסובייטי ולבוא לעזרתם.

הגורל הכללי של הישיבה לא היה בטוח. ליטא הקטנה הנתונה על המייצר בין צבאות הנאצים מזה וצבאות רוסיה מזה לא יכלה לשמש חוף מבטחים. בחוגי הרבנים והעסקנים החרדיים באמריקה בראשותה של “אגודת ישראל” ו”עזרת תורה” ובהשתתפותה של “אגודת ישראל”, “צעירי אגודת ישראל” ועוד, אורגנו מפעלים מיוחדים להצלת הישיבות. הוקם המנגנון המיוחד לזה – “ועד ההצלה”. בשלהי אותו חורף (ת”ש) בא לווילנא הד”ר שמואל שמידט כשליחו המיוחד של “ועד ההצלה” והביא אתו תמיכה חומרית לישיבות הפליטים והוא גם הכין את החומר הסטטיסטי וכל האינפורמציה הדרושה להכנת המפעל להגירה. אולם ראש הישיבה לא הסיח את דעתו מהעלאת הישיבה לארץ הקודש. הוא אף ניצל את הסרטיפיקט שהיה תח”י ובלוית הרבנית נסע לריגא, ורצה להגיע באווירון לא”י להתחיל באופן אישי במפעל העלאת הישיבה לשם. אולם בגלל תאונת אווירון הוכרח לשוב לקיידאן.

באמצע קיץ אותה שנה (בחודש תמוז) הופרע השקט של קיידאן. אחרי פולמוס פוליטי קצר עם ממשלת ליטא נכנס הצבא הסובייטי לליטא. ואחרי התנגשות קלה עם הבולשת השתלט על העיר השלטון הליטאי מטיפוס הקומונאי. הישיבה התחילה להרגיש את המצב, והיום המר לא איחר מלבוא. הפקודה יצאה מהשלטון העירוני כי על הישיבה לעזוב את קיידאן, לא עת קיום ישיבה היא עכשיו, על הישיבה להתפזר ולהעלם מן העין. במשך ימים מספר עמדה הישיבה על פרשת הדרכים ואותו יום בו יצאה את קיידאן היה יום אבל בעיר. תפילת אותו יום ספגה בקרבה צער עולמים ונגמרה בפסוקי תהילים שנאמרו מתוך דמעות על ידי תלמידי הישיבה וע”י הרבה מתושבי העיר גם יחד. היום הזה שקבע את חומת הרוח הבצורה של מיר ופיזר את גיבורי התורה שלה לעברים שונים היה יום א’ מנחם אב ת”ש.

הישיבה נתפזרה. היא נתחלקה לארבע חבורות, שכל אחת מהן יצאה לעירה קטנה אחרת. האחת יצאה לקרקינובה בראשותם של חתן הר”מ – ר”מ המשנה – ר’ חיים שמואלביץ והמשגיח ר’ יחזקאל. אחת יצאה לרמיגולה, אחת לשאט, ואחת לקרוק. בני הישיבה מצאו באווירת העיירות הקטנות הנדחות יחס יפה. כמה מבני העירות התמימים והפשוטים ראו לעצמם זכות בלתי רגילה לקרב את בני התורה ולפעמים גם לחלק אתם את לחמם. בתי המדרש כאילו חיכו בדממתם לקול התורה החי והלבבי. ימי הסתיו האפורים, בוץ הרחובות הבלתי מרוצפים וחושך הלילות הארוכים כאילו שימשו תריס, לחבורת התורה בפינה הנידחת, בפני הרוחות הרעות המשתלטות על המרכז שבחיי הארץ. אולם מאידך היה גם מתגבר הפחד מחמת דממת החיים, כל איושה קלה ברחוב עוררה חשש. מבט עין של היהודים הקומוניסטים שבעיירה היה בולט וחודר ביותר. כבריח התיכון המאחד את החבורות הנפרדות והמפיח לתוכן רוח אחד של חיזוק, ותקווה, היה אז המשגיח ר’ יחזקאל שלמרות בריאותו הרופפת, היה מכתת רגליו ונודד מחבורה לחבורה והיה משמיע כל שבועיים דברים חוצבים להבות אש ומרעיפי טל יראה ואמונה על כל לב נדכא ונשמה כוספת.

ראש הישיבה עצמו, ר’ אליעזר יהודה פינקל, בצוותא עם מזכירו, כותב הטורים, התיישב בעירה הקטנה גרינקישוק. פעולותיו המעונפות להשגת כספים ולקשרי השתדלות על הגירה היו צריכות להיעשות בצנעא; באופן שלא תתעורר עליהן עין השלטון. משום זה לא נוח לו להתיישב על יד חבורת בני ישיבה המבליטה איזו צורת ארגון, אלא לדור באיזה בית צנוע כאחד האנשים ששיח ושיג אין להם עם העולם החיצוני. הדירה בגרינגישוק הייתה מתאימה לזה ביותר. ואמנם תושבי העיירה לא הרגישו בו בראש הישיבה ובפעולתו. רק יחידים מעסקני הישיבה היו באים אליו לפעמים רחוקות בענייני הישיבה ואף זה בשעה מאוחרת בלילה כשבני העיירה היו כבר ישנים, והיו עוזבים את העיירה בטרם עלות השחר בעוד תושביה עדיין ישנים. מעבר אחד של הרחוב היה נמצא מועדון הקומוניסטים, ומעבר השני ישב לו זקן נעלם – ראש ישיבת מיר העולמית – והריץ מפינתו הצנועה מכתבים לכל קצווי ארץ על הצלת התורה הקדושה.

כה התקיימה הישיבה על קרעיה המתאחים בחוטי הסתר בפינות הנדחות של ליטא עד שהגיע לאזנם קול הקורא שוב לתנועה ונדודים. באה ידיעה על אפשרויות יציאה מהארץ.

עוד כמה זמן לפני העתק הישיבה לעירות הקטנות, כשהייתה עוד בקיידאן, נמנו וגמרו אחדים מן החוג הנזכר לפעולה בכיוון הגירה. לאחד מהם, מר אליעזר פורטנוי (כעת מנהל בישיבת ר’ חיים ברלין), נתן ראש הישיבה לפני חג הפסח של אותה שנה (ת”ש) סכום כסף מסוים להוצאת שהייתו בקובנה במיוחד לשם עמידה על המשמר בבקשת ידיעות ודרכים בשדה ההגירה. כמובן הייתה עיקר כוונתו של ראש הישיבה על דרכים של עליה לארץ ישראל. העסקנים מבני הישיבה לא היו נלהבים מתכניתו של ראש הישיבה על העלייה לארץ ישראל. ראשית, ההשקפה הפסימיסטית על גורלה של ארץ ישראל במסגרת תנאי המלחמה ההולכת ופורצת לכל עברי עולם, ושנית, הסיכויים המעטים להשגת סרטיפיקטים עבור כל הישיבה בהקדם. בני הישיבה עמדו במתיחות עצבים על יציאה מן הארץ בכל ההקדם ולא היה במוחם מקום לשאלה “לאן?”, מתוך המשא ומתן עם העורך-דין מר זרח ורהפטיג (סגן שר הדתות הנוכחי בישראל), שהיה שקוע בכל נשמתו בפעולת העלייה של הפליטים ארצה, ושבסערת פעולה היה נראה ברחובות קובנה מעין משרד עליה ארצי ישראלי מטלטל, נתקבל אצל מר פורטנוי רושם פסימיסטי בנוגע לאפשרות עלייתה של הישיבה. עמד ותקף במר ורהפטיג והביאו קיידאנה אל ראש הישיבה כדי שיוכח הלה מפיו הוא על המצב.

אורינטציה ריאלית על המצב קבל פורטנוי בלשכתו של הקומיסר לפליטים. משרד הפליטים הממשלתי הליטאי כבר ניהל את פעולתו תחת עין הביקורת הסובייטית, אולם האיש שעמד בראשו נראה דווקא כמשתתף בגורלם של הפליטים וכמייעץ נאמן לטובתם. פורטנוי שהצליח בדרכים מיוחדים להתייחד עם הקומיסר לפליטים שמע ממנו חוות דעת ברורה כי המחשבה להצלה ע”י מערבו של עולם אינה ריגולית כלל וכלל. הארצות בשטח זה כולן בחזקת סכנה ובמאוחר או במוקדם תכנסנה כולן לתחום המלחמה. – יש ללכת בכיוון כלפי המזרח, אל המזרח הרחוק. יש להשתדל, לדעתו, על טראנזיט דרך רוסיה לשנחאי. כשבא פורטנוי לבית ראש הישיבה בקיידאן עם הוראה זו היה כמתעתע, אולם הגורל הוליך לשם.

באוגוסט 1940 התחילו להתבהר הידיעות והשמועות על התכנית בכיוון אל המזרח, הרעיון הזה שנראה מוזר מתחילתו נתקבל יותר על הלב בגלל העובדא ששנים מבני ישיבת מיר שהיו תחת ידם ויזות לאמריקה קבלו את הטרנזיט היפני ויחד עם עוד מספר זעום של פליטים מאושרים הצליחו לצאת מן הארץ בכיוון ליפן, כדי להפליג משם לארצות הברית. כדי לקבל ויזת טרנזיט יפנית נחוץ היה להשיג תחילה ויזת כניסה לאיזו ארץ. הגיעה ידיעה על אפשרות השגת ויזה לקוראסאא אצל הקונסול ההולנדי בקובנה, במחיר שנים עשר דולר. מהר נפוצה בקרב בני הישיבה תכנית זו של הגירה למזרח הרחוק. רובם של בני הישיבה לא שמעו מעולם שם קוראסאא וגם שם ארץ יפן מוזר היה להם. מי חשב על ארצות כה רחוקות ועמים כה מוזרים – אפילו על הדמיון לא נתקבל דבר זה. במתיחות העצבים של הבחורים והעריגה הבוערת ליציאה, נתקבלה גם תכנית מוזרה זו. אולם משהגיעה אל ההנהלה התנגשה בקושי. ראש הישיבה ראה את העלייה לארץ ישראל כמשאת נפשו. חוסר הסבלנות של בני הישיבה לאפשרויות הרחוקות של עליה קירב אותם לתכנית המוזרה הזו של נדידה אל אסיה הרחוקה.

ניגשו לפעולה. ה”אמבסדור של הישיבה” – כך היו קוראים לו אז לאליעזר פורטנוי, נדרש שלא לזוז מקובנה. אולם איך מבקשים ויזות בלי דרכיות? לכל בני הישיבה היו רק התעודות הרגילות הפולניות תחת ידם. עמדה להם לבני הישיבה כשרון עסקנותו של אחד מחבריהם הצעירים מר יעקב עדערמאן (כעת בארה”ב), כרגיל בעסקנות וכבעל ניסיון להגיע ל”חלונות הגבוהים”, מצא לו מהלכים במחלקה הפולנית שעל יד השגרירות הבריטית בקובנה (ממשלת הגלות של פולניה כבעלת ברית של בריטניה אז מלאה דרך מחלקה זו את ענייניה) והצליח להשיג דרכיות. דרכיות אלה, שהושגו על ידו בשביל כל בני הישיבה, פתחו את השער לביצוע הפורמליות הבאות.

הויזות שקבלו מקונסול הכבוד ההולנדי, מר פיליפ ריידיא, בהוראת הקונסול הרשמי של הולנד בריגא, באמת לא היו ויזות, שיש בהן משום זכות ישיבה בארץ. הויזות היו רק מעין חות דעת שאין התנגדות לכניסתו של “בעל הויזה” לקוראסאא ואיי הולנד באמריקה. בויזות הללו הלכו אל הקונסול היפני. כמובן, שהפניות אל הקונסולים נעשו אחרי טיכוס עצה בסוד עסקני הישיבה. בהוראתם הלך בן הישיבה מר משה צופניק הפרנקפורטאי אל הקונסוליה היפנית וכיליד גרמניה מצא יחס רצוי מצד מזכיר הקונסוליה הגרמני-הבלטי וואלגאנג גוטשע. הוא פעל אצלו כי במקום פניות אינדיבידואליות תימסרנה דרכיותיהם של בני הישיבה באופן קולקטיבי במספר של שתי מאות בערך.

עצם השגת הויזות היפניות היה דרמטי ביותר, מעולם לא היה נמצא עד אותו זמן קונסול יפני בקובנה. כאילו באופן מסתורי הופיע שם פתאום הקונסול ונעשה למלאך מושיעם של הפליטים המיואשים. בראיון הראשון עם הקונסול היפני לא נתגלו סיכויים מעודדים, הוא הדגיש כי לו אפילו ייתן להם ויזות לא יניחם השלטון הסובייטי לעזוב את הארץ וכהוכחה לזה הראה על הקונסול ההולנדי עצמו שלא קבל רשיון יציאה. לפי מצב העניינים, הדגיש, אין לתת להם ויזות אלא שלבו משתתף בצערם של רבנים ואנשי דת הרואים את כל עתידם ביציאה זו. נוסף לכך דרש הוכחות כי בהגיעם ליפן באמת תהא להם האפשרות להגר לאמריקה. על התשובה של נציג הישיבה מר צופניק, שיש תחת ידם מברק מנשיא הישיבה – הרב קלמנוביץ – על מילוי הפורמליות של ההגירה לאמריקה ועל האנייה המוכנה בשבילם, נענע הקונסול בכתפיו כמתמיה: “קשה מאוד עכשיו בנוגע לאניות”… “הראו לי את המברק על האנייה שקבלתם” – אמר אל נציג הישיבה. כאשר ביאר לו מר צופניק על הקושי לגלות את תוכן המברק מטעמים מסוימים, השיב הקונסול כי סוף סוף לא יוכל להכריע בלי הוראה מיוחדת מהממשלה בטוקיו. התשובה מטוקיו הייתה כנראה חיובית והקונסול הסכים לתת את הויזות, בתנאי שיראו הוכחה על אפשרות הגירה לאמריקה. נתינת הויזות עברה באווירה של אדיבות. כשראה הקונסול את המספר הגדול של דרכיות שעל מזכירו למלא רמז בבת צחוק על מר צופניק ואמר: “אני רואה שהוא איש נאמן הנח לו להניח בידיו את החותם”. כך היה צופניק הולך ובא יום יום, במשך שבועיים אל הקונסוליה היפנית ומשתתף בהטלת חותם הויזה על תעודות חבריו בני ישיבת מיר. כתום העבודה, כאשר הביע מר צופניק את הכרתו בפני מזכיר הקונסוליה ושאלו במה יוכלו להודות לו, השיב לו: “האמת היא שנאצי אנכי, אלא שבנוגע ליהודים מתנגד אנכי להיטלר, ומה שנוגע ליהודים דתיים בייחוד. בשעה זו אי אפשר לדעת מה יהא הסוף. מצבו הפוליטי של העולם גלגל חוזר הוא ומזל הגרמנים עוד עלול לשוב אחורנית, ורצוני כי באותה שעה קשה לגרמנים תזכרו לי מה שעשיתי בשבילכם”. – לא עברו ימים מועטים והקונסול היפני נסע מקובנה וכשם שאיש לא ידע את בואו כך לא ידע איש את לכתו משם. כאילו ממרומים נשלח למלא שליחותו זאת.

המבוכה הכי גדולה התחילה אחר כך. הויזות כבר ישנן והגיע העניין לשלב הכי רציני – הגשת הבקשות לרשיון יציאה מרוסיה. כל לב דאג, מי יודע מה תוכלנה להיות תוצאות בקשות כאלו? בחללו של עולם הפליטים כבר התחיל מנסר הפחד על גירוש לסיביריה, וכלום מה חסר, רק בקשה לצאת מן הארץ ודיו. באותם הימים היה מצב הרוח בישיבה מדוכא ביותר. הבקשות ליציאה עומדות היו הפעם להימסר לא למשרד ליטאי תחת פיקוח סובייטי אלא להנ.ק.וו.ד. ומי יודע איזו “פגימות” תמצא הדרישה וחקירה של הנ.ק.וו.ד. על מבקשי רשיון היציאה? למותר להדגיש את הזהירות של העומדים בראש הישיבה. כשהידיעה על החלטת בני ישיבת מיר להגיש את הבקשות על היציאה הגיעה לישיבות אחרות היה הרושם נורא. ממש פחדו כי עומדים הם להמיט בזה שואה על כל בני התורה ולקרב את קצן של הישיבות. אולם כוחות איתנים עלו באותה שעה בקרבם והעלום על כל ההיסוסים, הביטולים והאיומים. בערך בסוף שנת ת”ש בא אליעזר פורטנוי לקובנה עם קרוב לשלש מאות דרכיות והגישן אל הנ.ק.וו.ד. לבקשת רשיונות יציאה. – הלב דפק. עברו ימים של מאבק פנימי בישיבה, של חלוקי דעות, של ויכוחים עם ההנהלה, של פחדים, עד שבתחילת חודש ינואר 1941 התחילו בני הישיבה נקראים ע”י הנ.ק.וו.ד. לקבלת רשיונות יציאה.

עם הביצוע המוצלח הליגלי צפה ועלתה בעיה חדשה. סוכנות התיור הסובייטית, ה”אינטוריסט”, דרשה כמאה ושבעים דולר אמריקאים לאיש עבור כרטיס הנסיעה מקובנה עד וולדיבוסטוק. למרות האיסור על “דולרים” ברוסיה נדרשו עבור הכרטיסים דווקא דולרים אמריקאים. כמובן שבן הישיבה היחיד אובד עצות היה בפני סכום ענקי כזה. עיני התלמידים היו פונות בשעה זו למאמץ ישיבתי קולקטיבי. הכתבת הראשונה הייתה – ראש הישיבה. דרישה נמרצת1 מכל עברים מצד בני הישיבה לאחוז בכל הדרכים והתחבולות; לדרוש מלשכת הישיבה בניו-יורק, להתקשר עם הג’וינט, לבקש הלוואות ממקורות מקומיים. אובד עצות היה גם ראש הישיבה. הכסף צריך להימצא במשך ימים והיכן אפשר לקבל סכום של חמישים אלף דולר? ראש הישיבה פנה אל דירקטור הג’וינט מר בקלמן והלה דרש תמורת הסכום ויתור רשמי מהישיבה על התמיכה שתידרש לישיבה בזמן שהותה ביפן. מבול של מברקים התחיל פורץ, אל לשכת הישיבה מצד ראש הישיבה, אל קרובים ומיודעים מצד בני הישיבה היחידים. אל נשיא הישיבה הרב קלמנוביץ הוברק: “שעות ספורות, רחמו, הצילו, מהרו לוו, משכנו את לחמנו, שלחו טיקעטס לאינטוריסט, לעולם לא נשכח” (ראה הפרדס, תמוז תש”א). הרב קלמנוביץ במסירות נפשו הלוהטת ובכוח הפלאים שלו למבצעים גדולים הרים את חוג עסקני וידידי הישיבה לרמה ההיסטוריה של אותה שעה הרת סכנה והרת עולמים, הוא התריע והחריד את לב כל הקרובים והמיודעים לבני הישיבה על חובת ההצלה, ובמשך זמן קצר העלה קרוב לחמישים אלפים דולר. בהשפעתם של נדיבים ועסקנים הצליח להשיג מיד את רשיון משלוח הכספים לרוסיה ממחלקת האוצר של ממשלת אה”ב וה”פעדעראל רעזערוו באנק”. הכסף הועבר במברקים אל האינטוריסט בקובנה על שמות חבורות, חבורות של בני הישיבה.

הישיבה עמדה אז כולה תחת רושם היציאה. היו ימים של תנועה מתמדת. אלה שטרם קבלו את רשיון היציאה התגוררו במסדרונות הנ.ק.וו.ד. עמדו בשורה לחכות שמא יגיע תורם. מי שקיבל את רשיונו בהול היה על ממונו להשיג את הסכום הנדרש לכרטיסו. המאושרים בין הראשונים בהולים היו על ההכנות ועל פרידה מהורים וקרובים. כמה פעמים עלתה ההתראות עם הקרובים במסירות נפש, כי אם הצליח מי שהוא לחזור ליום לעיר מגורי הוריו לקחת מהם ברכת פרידה הביטו עליו שם בשבע עיניים. כמה נאלצו לעזוב את הארץ ולא להתראות אף עם אב ואם בשל הסכנה הכרוכה בהופעתם בסביבת המכירים אותם מלפנים. היה גם שההורים בעצמם כתבו לבניהם שלא יבואו הביתה להיפרד מאתם מחשש שמא… לב ההורים פחד על גורל בניהם וויתרו על נשיקה אחרונה, וביאוש הגדול על גורל עצמם התנחמו בהצלת עתיד צאצאיהם. בני הישיבה העוזבים את הארץ, העוזבים את הוריהם ואהוביהם, את משפחותיהם, הרגישו אז יותר את התקשרותם הנפשית אל הישיבה, הרגישו כי כולם יחד – כל הישיבה – יוצאים עכשיו כמשפחה אחת גדולה לעתיד רחוק ומעורפל, לגורל משותף.

במשך חדשי ינואר ופברואר 1941 הצליחה כמעט כל ישיבת מיר יחד עם המשגיח הרב לוינשטיין לעבור ליפן. נשארה רק חבורה קטנה בשאט שלא הספיקה להשיג את רשיונות היציאה מסיבות שונות. ראש הישיבה הרב פינקל ומשפחתו ואתו כמה מבני הישיבה עלו ארצה ישראל דרך אודיסה.

הדרך מקובנה ועד וולדיבוסטוק דרך ערבות סיביריה מלאה הייתה רשמים של פרידה ארוכה מעולם כה קרוב שנעשה פתאום כה רחוק וזר. הפחד הטמיר שבלב שליוה את הנוסעים עד הגבול והדאגה על גורל חברים וקרובים הנשארים בעמק הבכא הוקלו קצת ע”י חיי החבורה והשיתוף בקרונות המסע, לילה ויום, במשך אחד עשר יום של נסיעה בלי הרף. הנסיעה גם הידקה יותר את קשר החברים ושימשה מעין הכשרה לחיים קולקטיביים שהיו מחכים להם בבתי הפליטים לעתיד. כאבן כבדה נגולה מעל לבו של כל אחד בעזבם את נמל וולדיבוסטוק ובעלותם על ספון הספינה היפאנית הקטנה. אחרי יומיים של צפיפות וחוסר אויר לנשימה על הספינה בת טונים אחדים נראתה לפני עיני הנוסעים כגן פרחים סחוף שמש עיר החוף טצורוגא. שם נתקבלו ע”י נציגי קהילת קובה – עידוד ראשון של יהודים על אדמת אסיא המוזרה, שליוום על דרכם לעיר מושבם, לקובה, לסדרם בבתי הפליטים מאחורי שכונות עתיקות המתפתלות בין גיאיות מלאות סוד והרים נרדמים בנשיקת עננים ממעל.

האדריסא הראשונה לבאים היה ה”יעווקאם” (דזשואיש קאמיטע) – ועד, שהועמד מחברי קהילת היהודים לשם קבלת הפליטים וסידורם. בני הישיבה סודרו ע”י הועד, במסגרת שאר הפליטים, חבורות חבורות בבתי הפליטים. החיים בבתי הפליטים היו כמובן חיי עוני, לצמצום התמיכה ולתנאי מחסור הכלכלה בארץ יפן בכלל. היפנים עצמם חיו על קמח ואורז במידה, ובמשק זה זכו פליטים להשיג את מנת לחמם ולפעמים גם מקמח דגן יותר על המידה המקובלת. על מאכלי בשר או חלב אי אפשר היה לחלום. היו ניזונים בעיקר במיני פירות שהושגו בקלות ובזול. מה שהעיק על בני הישיבה היה לא צמצום המזון אלא צמצום הרוח, בתי הפליטים בעירוב של חופשיים ודתיים, של בני המון ואנשי עליה, תחת משטר “צבאי” של מפקחים “מיכניים”, היוו לבני הישיבה, באינדיבידיאליותם הנפשית המיוחדה להם, מאסר רוח. השינה הייתה כרגיל ביפן, על הארץ. לרגל הצפיפות בבתי הפליטים התחילו פרים ורבים תולעים בשקי התבן, שישנו עליהם, וגזלו את מנוחת הלילה.

בעיית הכלכלה הוחמרה עם ימי הפסח שעמדו לבוא בקרוב. שוב נסתייעה הישיבה במפעליו של נשיאה רב המרץ, הרב קלמנוביץ. ביזמתו נשלחו לישיבה בקובה איזה אלפים ליטרא מצה מנדבת בתי תעשיית המצות של מנישביץ, סטרייט, גודמן והורוביץ, ויין לארבע כוסות. הישיבה השיגה ושחטה כבשים אחדים וחילקה בשרם לחבורות, חבורות מתלמידיה. בני הישיבה היו בעצמם גם המבשלים. כך נערך הפסח בבתי הפליטים שעל הרי יפן, למשפחות של מאות בני תורה, חג חירותם של פליטי התורה ממרכזה העתיק באירופה על דרכי נדודיה אל עתיד בלתי נודע.

גם ישיבה – לימוד התורה – לא פסקה בתחנה זמנית זו. מתחילה כבשו להם בני הישיבה מקום ללמוד ולהחזיק בסדרים בבית המדרש הלא-מרווח שעל יד המועדון היהודי בקובה, בו פעל גם ה”יעוועקאם”. זה היה באופן ארעי, שכן היה אותו בית מדרש לא רק בית תפילתם של תושבי קובה אלא גם פונדק לכל הפליטים הבאים ושבים בחצר היעווקאם. כשהגיעה תמיכת הכסף הראשונה מלשכת הישיבה בניו-יורק שכרה הישיבה בנין מיוחד באחת השכונות העתיקות של העיר וסדרי הישיבה בלימוד ובתפילה, בשיעורים ושיחות מוסר, באו על מכונם. מוזר היה ניגון הגמרא של מאות בני הישיבה לשכנים היפנים השקטים ואוהבי השלוה בערבים כשהם משתטחים על ברכיהם על הארץ לשחק באשקק וכדומה. אחת השכנות היפניות ששנתה הושבתה פעמים מחמת קולם של המתמידים מבני הישיבה המאחרים שבת, הגיבה וכמה פעמים גם דפקה על הכותל ברוגזה ובצעקות. במשך הזמן הורגלו סוף סוף בני אסיא לקול המוזר הזה, והד התורה הנודדת פשט על מרחבי הגנים מסביב ועל ראשי ההרים באין מפריע.

הבעיה המעיקה הייתה, בעיית ההגירה הלאה. הויזה היפנית הייתה רק ויזת מעבר ולרוב הבאים ניתנה רק למשך שבועיים. קהלת קובה פעלה מפעם לפעם להאריך את התאריך, אולם כל פעם על תנאי של עזיבה מידית את הארץ. התקווה ל”לב” העולם שיזדעזע לגורלם ולכוח השפעתם של ידידי הישיבה באמריקה שיגיעו אל “החלונות הגבוהים” ויפעלו נצורות לפתוח בפני הישיבה את שערי אמריקה – נתאכזבה. הקונסול האמריקאי בקובה קבל את הבאים עם ה”אפידייוויטס” בקרירות הרגילה, מחיצת הברזל של ה”פורמליות האכזרית” עוד נתעבתה כאשר הוכרזה הגזירה על שלילת זכות ההגירה לאמריקה לגבי אלה שיש להם קרובים בארצות הכיבוש האירופי. בני תורה בורחים מרוסיה, וחשד התקשרות עם קרובים שנשארו שמה מי יודע לאיזו מטרות פוליטיות? אולם גזירה היא ואין לשנות. הוגנבה שמועה שיש גישה יותר נוחה מצד קונסול ארה”ב בטוקיו, והתחיל זרם של “נוסעים” לטוקיו. ההוטל ניטשיבע ביוקוהמא נעשה למרכז בני התורה הבאים אל הקונסול, בו טוכסו כל מיני עצות ותחבולות של הגירה. הרגיש הקונסול בטוקיו בזרם הפליטים הזורם אליו מקובה ושינה אף הוא את גישתו אל העניין. מצאו בני הישיבה ביוקוהמא איש שמהלכים לו בקונסוליה – מר שפירא, פרופסור למוסיקה ומרצה שיעורי מוסיקה לילדי הקונסול. אותו פרופסור בעל הזקן השחור הארוך ועדין המראה נתן את לבו על בני עמו הנודדים ובחום נפשו הפיוטית הטיל את עצמו לתוך ההשתדלות, אולם כנראה הגדיש את הסאה בבקשותיו ופעם פשוט בקשוהו לעזוב את הקונסוליה והצהירו לפניו כי “אין הקונסוליה בית ועד ומקום לחבורת הפליטים המקיפים אותו כל פעם בבואו לשם”. הסוף היה שמודעה גלויה מאת הקונסול הטוקיואי הופיעה על כותלי ה”יעווקאם” בקובה לבל יוסיפו פליטים לבוא בענייני הגירתם לטוקיו.

עם מתיחות הנפש על גורלם עצמם לא שכחו בני הישיבה את גורל חבריהם הנשארים בשאט ואחדים מהם בקובנה. התחילו להגיע שמועות מבהילות על מאסרים, על הכרחם לקבל אזרחות סובייטית ועל שילוחים לסיביריה על החטא של בקשת רשיון יציאה. אבל מה לעשות? האופק כולו מכוסה ענני מלחמה וחירום. שביב תקווה אחד נצנץ. רשיונות כניסה לשנגהאי, עיר בין-לאומית זו במזרח הרחוק ששימשה תמיד מקלט לבורחים ונגועי גורל, אפשר היה לבוא לתוכה בלי ויזה מיוחדת – מספיק היה רשיון (טרמיט) כניסה של העירייה לבדה. הידיעה כי רבה של הקהילה האשכנזית בשנגהאי הוא מותיקי הלובביצים ומיוצאי רוסיה עצמה (הוא היה לפנים הרב בוולדיבוסטוק) ועם זה שמזכירו הוא מר יוסף טוגנדהפט, תלמיד ישיבת מיר מגרמניה לפני איזה שנים, הוסיפה עידוד להשתדלות. היות ושמע שנגהאי היה מפלצת באזני רבים לא אמרו אלא להשתמש בפרמיטים כדי השגת ויזות יפניות. אולם השתדלותה של קהילת קובה בעניין זה לא עשתה פרי. הם רק פעלו שהאינטוריסט הטוקיואי יטלגרף להאינטוריסט הקובנאי את רשימת אלה שהושגו עבורם פרמיטים לשנגהאי בתקווה שעל סמך זה ישיגו את רשיון היציאה מרוסיה.

בעיית ההגירה גרמה גם ניסיון פנימי בישיבת מיר שהשאירה את רישומה על יחסי העתיד בין תלמידיה עצמם. גדלות ישיבת מיר באה באופן מיוחד לידי ביטוי בשמירתה על שלימתה. כמה אפשרויות של הצלה והגירה ליחידים נתבטלו מחמת שלימתו הכללית של המוסד. לא רק ראש הישיבה הרב שמואלביץ ויתר על הויזה שלו לאמריקה ואפשרותו להגר, אלא גם כמה מתלמידי הישיבה עשו כן, בקובה נשלחו לישיבת מיר 41 ויזות קנדיות שהושגו במאמציו של הרב קלמנוביץ והשתתפותו של ה”קונגרס היהודי הקנדאי”, מלבד שלשה, ויתרו כל הכלולים ברשימת אותן הויזות על האפשרות המאושרה, ולמרות המצב העולמי המפחיד, נשארו עם הישיבה. מסירות נפש זו על שלימות הישיבה שלא תתפורר לחלקים דחתה גם את האפשרות של מספר הגון מתלמידיה להגר לפרגוויי. היה אח”כ מקרה בשני אחים שנכללו בתוך מקבלי הויזות הקנדיות שקרוביהם הבריקו אל ההנהלה ובקשו רחמים להשפיע עליהם שלא יסכנו את עתידם ויפליגו מיד. המברק היה ממש מזעזע אבל מסירותם של האחים לשלמות הישיבה גברה על אהבת עצמם ועל אהבת המשפחה ונשארו עם הישיבה עד תום המלחמה.

במשך הזמן עממה שלהבת ההשתדלות על הגירה בכלל. הקשיים מצד הקונסולים הרבו את הייאוש. וכאמור, אף אלה שניתנה להם אפשרות ההגירה לא רצו להיפרד מעל הישיבה וחיכו להעתק כללי של הרבים. הידיעות על המצב של הנשארים ג”כ שללו תקווה וריפו את ההשתדלות עבורם שעם פרוץ המלחמה בין רוסיה וגרמניה נפסקה לגמרי. כך פנו בני הישיבה שוב אל הגמרא. הלימוד וצורת הישיבה בכלל שבו אל עברם. אבל משביקשה הישיבה לישב באהל ארעי זה קפץ עליה רוגזה של הממשלה לעזוב את הארץ. בקשו עצות ותחבולות. השתמשו בהשפעתו של הפרופ. היפני קאטזוזע, שבבקרו פעם את הישיבה, הבטיח בנאומו המעודד לעמוד תמיד לימינה. אולם הכל ללא הועיל. הגזירה לעבור לשנגהאי יצאה לפועל בלי שום דיחויים. בטרנספורטים אחדים הובאו כמעט כל הפליטים ובתוכם בני הישיבה בשלהי קיץ תש”א לשנגהאי.

המכניס אורח הראשון של גולי התורה בשנגהאי היה הרב אשכנזי. לבו שספג את קריאות העזרה המיואשות של הפליטים, עוד טרם בואם לשם, על הצלת הנשארים, על הנאסרים בוולדיבוסטוק, על הגירוש מיפן, נפתח עתה שוב למלוא הרגשתו וחומו להשתתף במצבם החדש של הבאים, ושל בני התורה בייחוד. מראה בני התורה הגלמודים התועים ברחובות העיר הגדולה והזרה המריצוהו למצוא להם מיד מקום כינוס. ואמנם הודות להשתדלותו הועמד מיד ברשותה של ישיבת מיר בית הכנסת הספרדי המפואר “בית אהרון”. הוא נבנה בשעתו ע”י הגביר המפורסם בארצות המזרח מר הארדון, יהודי מיוצאי אירק, שנתרחק ממוצאו ונשא אישה סינית ומעולם לא הייתה עולה על דעתו הקמת בית כנסת לולא איזה חלום בשעת מחלתו. איש חשוב מהקהילה הספרדית מר איבראהים, אחיה של ליידי ששון מלונדון, שהשפיע בזמנו על הארדון הנ”ל להקים את בית הכנסת, חשב למשוך בזאת את לב אנשי המסחר באותה השכונה הרועשת מהקלובים אל ד’ אמות של יהדות. בית הכנסת היה שמם, כמעט שלא היה בו מעולם מנין קבוע. בבוא לשם ישיבת מיר ידעו לראשונה למה הוקם בנין זה. מטבח מרווח ונאה נבנה באותו בית כנסת, מעולם לא הוצרכו לו, וכאילו מתחילתו הוכן למאות בני הישיבה שימצאו בו את כלכלתם.

רבות סבלו בני הישיבה בשבועות הראשונים לפני שנמצא דרך לסידור מקומות דירה. רובם ישנו על מדרגות ביה”כ, על הגג, במסדרונות ובכל פינה פנויה. הכלכלה ג”כ הייתה בקושי ודלה. כשבעים מבני הישיבה חלו כמעט בעונה אחת בסידוק לשון. מתחילה פחדו מאד על ה”עפידעמיע” המוזרה. לסוף גילה רופא סיני מומחה שהוזמן לישיבה ע”י רופא הפליטים הדתי, החסיד הלובביצאי הותיק, דר. זליקסון, כי אין המחלה אלא תוצאת מחסור ויטמין “ב”. אחרי זמן קצר של אכילת מנות מסוימות של שמרים, שבו הכל לאיתנם. בעזרת התמיכה הראשונה מלשכת ישיבת מיר בניו-יורק ותקציב הפליטים של ה”איסט יעווקאם” התחילו שוכרים מעונות ליחידים. כשבעים איש סודרו במעון בית פליטים ברחוב מעדהוירסט רד. גם המטבח שופר במידה הגונה והתחילו חיים יותר נורמליים.

רושם מיוחד עשה אז בית הכנסת המלא מזן אל זן ומעלה “המולה” כה מוזרה לאוזני העוברים ושבים של אזור המסחר האינטרנציונלי של נמל המזרח הכי גדול. ה”סעטלעמענט” סביבת בית הכנסת – הוא חלק העיר הכי סוער. ובלב ים השאון הבלתי פוסק לילה ויום וענן החילוניות האפורה, נשמע קול של תורה, תפילה וקדושה, שכאילו מעולם אחר לגמרי הגיע לכאן.

לא עברו שלשה ירחים וכשואת פתאום ירדה על פני שנגהאי מלחמת יפן עם אמריקה ובעלי בריתה. עם התקפת “פורל הרבור” נשמעו רעמי תותח בליל 7 לדצמבר 1941 גם ע”י אניותיהן של אמריקה ובריטניה במי ה”יאנגטצע”. מעל פני הגשר הגדול המחבר את ה”סעטלמענט”, מקום בית הכנסת בו למדה הישיבה, עם שכונת הונקיו, מקום מרכז רוב בני הישיבה – התנשאו תימרות עשן, ויריות מלחמה “בישרו” על ניתוק הקשר האחרון עם ידידי הישיבה מעבר לים. רק יחידים עוד הספיקו לעזוב את המקום לפני ימים ספורים ולהפליג לארצות הברית וקנדה. כל בני הישיבה נשארו כאן. כל ההכנות לרכישת ויזות וכרטיסי אניות נפסקו בין לילה וההכרה על ריתוק אל המקום מי יודע לכמה זמן השתלטה על הכל. עכשיו נתייאשו מכל חלומות היציאה ופני הכל נתכוונו פנימה אל תוך בית הכנסת, אל תוך הבית הנבחר של “מוזעאום רד”, בו ימלאו את תוכן שנותיהם הבלתי מסוימות כאן.

באורח פלא מצאה ההנהלה קשרים עם הלשכה בניו-יורק. עמדו לה חניכים לשעבר, ומכרים לעסקני הישיבה באמריקה, מארצות ניטרליות שונות. לא בנקל ולא בלי פחדים וסכנות עלתה לה להנהלת הישיבה ההתקשרות הטלגרפית עם ארצות שונות ברמזי לשון מעוררים חשד. השלטון היפני שסיפח לרשותן את כל העיר, הביט בשבע עיניים על כל המתרחש במשרדי העיר ובתוך זה על הדואר, דרכו הייתה צריכה הישיבה להריץ את מברקיה המוזרים. אולם בחסדי ה’ נתקיימו קשרים אלו במשך כל שנות המלחמה והודות להם לא פסק הרב קלמנוביץ מלהעביר את סכומי העזרה הגדולים מדי מועד במועדו כאילו בשנים כתיקונן, ולהמשיך את מפעלי ההצלה שלו בנוגע להגירה ולהגנה על הישיבה בפרקי משבר פוליטיים, במשא ומתן, מכתבים ומברקים עם ההנהלה, ובהבנה הדדית ממש כאילו היה עם הישיבה על אתר. הקשרים נתקיימו בייחוד ע”י הרב קליין בארגנטינא הרב מילבסקי באורוגווי ותלמיד הישיבה לשעבר ר’ שלמה ולבה בשטוקהולם.

שעה קשה באה לישיבה עם הופעת גזירת הגיטו של יום 18 לפברואר 1943. שלטון הכיבוש היפני הכריז כי כל אלה שבאו לשנגהאי אחרי שנת 1936 חייבים להירשם במשרד המיוחד לזה עד ה- 18 למאי, היינו במשך שלשה חדשים, ולהעתיק את מושבם להונקיו – שכונה עתיקה וחרבה מאוד של הסינים. המשרד החדש שהוקם לזה נקרא “לשכה בשביל הפליטים חסרי נתינות”, וכמתנה המיועדת לפליטים – “שטח מסוים בשביל הפליטים חסרי נתינות”. האמת הייתה שהגזירה הייתה תוצאת שלוחיו של היטלר והייתה מכוונת כלפי היהודים. רשמית אסור היה לקרוא את הדבר בשמו הנכון. הוזהרו הפליטים שלא לבטא חו”ש את המלה “גיטו” על “שטח זה” ומכ”ש שלא לקשר את הדבר עם שום נטייה של אנטישמיות. להפך, ראש משרד זה, מר קובאטא, שלח במיוחד את עוזרו מר קאבא אל אסיפה מיוחדת בקלוב היהודי בהשתתפותם של נציגי הפליטים, לנאום ולהצהיר חגיגית על האושר שבזה בשביל הפליטים. הוא הצהיר בשם השלטון כי אך ורק תנאי הזמן הם שחייבו להנהיג משטרים ידועים, ושהשטח המיועד לפליטים עתיד לשמש להם תריס בפני אפשרויות בלתי רצויות וכי באמת ימצאו להם בו סידור אידיאלי לטובתם ולהצלחתם בכל המובנים. בחוגי הפליטים הרגישו בסכנה הצפונה בתוך האושר הזה ובקרב הפליטים התחילה תסיסה.

השלטון היפני אירגן ועד פליטים מעסקני קהילת האשכנזים, בשם “סאקרא” (ר”ת; שאנגהאי אשכנזי קאלאבארייטינג רעליף אסאסיישאן), לשם סיוע בהעתקת הפליטים מאיזורי העיר השונים אל תוך הגיטו ותמיכה לחסרי האמצעים. על יד הועד הוקמה גם נציגות מבאי כוח הפליטים, וביניהם גם מבני ישיבת מיר. בתכנית הראשונה על מעונות בשביל הפליטים הנעתקים אל הגיטו הוכנסה הצעה להושיב את ישיבת מיר, כחבורה שלמה, בבניין ה”סאלוויישאן ארמי”. הבניין היה חרב ולא מתאים כלל לדירת אנשים, וכדי להקל את הביצוע הודיעה הסאקרא על נכונותה לעשות תיקונים בבניין. אבל בני הישיבה התקוממו נגד הצעה זו בכל תוקף. ראשית העיק על לבם “חיי ההקדש” במקום כזה המיועד לריקים ופוחזים שבעיר שהיו נשארים אתם באחד מאגפי הבניין. שנית היה חשש כי כוונת השלטון בדחקו את כלם לפונדק אחד היא להכינם ל”אנגריא של מלכות” בעת צורך המלחמה. ניסיון זה עלה לישיבה במשבר פנימי בחייה, ובהחמרת יחסים עם השלטון היפני וחברי הסאקרא. תלוי היה הביצוע גם בתמיכת ה”איסט יעווקאם” שישתתף בזה, אולם רוב חברי ה”איסט יעווקאם” היו גם חברי הסאקרא הבאה לסדר את הישיבה ב”סאלוויישאן ארמי”. פעם הגיעו החיכוכים לידי אינצידנט חריף ומסוכן. במשא ומתן עם חברי הסאקרא על העניין ומריבה על הרשמת בני הישיבה לדירה משותפת בלי ידיעתם בא לידי התנגשות שגרמה להתערבותה של הג’נדמריא היפנית שאסרה עשרות מבני ישיבת מיר תחת משמר חמור. הרב אשכנזי, כשנודע לו על האסון, לא התמהמה אף רגע, לבש את מעילו, ולמרות רצינות העניין לפי תנאי הזמן של מלחמה, רץ מיד אל הג’נדרמריא. ההשתדלות נשאה פרי, אחרי לילה אחד בבית האסורים נשתחררו. אולם היחס של ראש משרד הפליטים, קובאטא, אל בני הישיבה היה מתוח, וזמן ממושך ניתן להראות בענייני הישיבה השונים שנגעו לתחום אותו משרד.

יחס משרד הפליטים אל הישיבה הוטב במשך הזמן על ידי פיצויים שונים ובהשפעתו של יו”ר הסאקרא מטעם השלטון היפני הדר. כהן. אותו דר. כהן, שכתינוק הובא ליפן ונתחנך שם בבית הספר ובאוניברסיטה, מהלכים היו לו בחוגי השלטון הגבוהים וביחסיו המסועפים עם משרדי הממשלה הראשיים, נזדקק לטובת הישיבה בכל עת מצוא. בסיועו קבלו בני הישיבה “תעודות יציאה” ללכת מהגיטו אל הישיבה ברחוב מוזעאום רד, שהייתה מחוץ לתחום הגיטו. מתחילה היו צריכים ללכת ביחידות. גם הארכת תור התעודות הוקלה לבני הישיבה. עצם חלוקת התעודות לבני הישיבה עשה מתחילתו רושם מיוחד, נציג המשרד היפני המפקח על הסאקרא בא בעצמו ובכבודו אל הישיבה, בלוייתו של הדר. כהן, עלה על הבימה באמצע הישיבה וקרא לבחורים אחד אחד לתת לו את התעודה האישית, ובאופן חגיגי ואדיב קבל מכל אחד את תודתו.

כשנה ניתנה האפשרות לישיבת מיר להשתמש בבית הכנסת “בית אהרון” מחוץ לגיטו (הגיטו נסגר בתשעה באב תש”ג). לסוף הוכרחה הישיבה לעזוב את המקום. הנימוק הרשמי היה שהמקום דרוש לצבא, אולם לאמתו של דבר לא היה זה אלא ביטול זכות הישיבה לצאת מחוץ לגיטו בשביל הלימוד. הלימוד הופרע לזמן קצר עד שהשיגו איזה בנין רחוק משכונת המעונות. הבניין עצמו היה רעוע ובזמן נורמלי לא היה אפילו עולה על המחשבה לסדר מוסד בחורבה כזו. גם השכונה מסביב הייתה מהבלתי נקיות ביותר ותמיד מכוסה זבובים. הריח המחניק היה ללא סבל, אולם אהבת התורה גברה על הכל. באותו מקום חרב ומחניק היה יושב המשגיח הרב לונשטיין מן הבוקר עד שעה מאוחרת בלילה, למרות בריאותו הלקויה, ומפיח בלבבות רוח יראה ומלהיבם לתורה ולתעודה. הוא היה אז סמל מסירות הנפש בפני בני הישיבה ומראה אותו צדיק המוסר את נפשו על קיום הישיבה נתן להם כוח לסבול ולעמוד על המשמר.

אחרי זמן קצר עלה הרעיון על דבר בנין אחר יותר קרוב לשכונת המעונות ויותר מתאים, שהוצע לישיבה. קשה היה לפי המצב לבצע את הדבר על נקלה, אולם כל אחד מבני הישיבה חשך מלחמו הדל ואסף סכום של עשרה דולר מכל אחד ואחד לשכור אותו הבניין שחודשו בו סדרי הישיבה. לא עברו ימים מועטים אחרי צאת הישיבה מאותו בנין חרב, וזה היה ביום השני של ראש השנה תש”ד, וכותל המזרח של הבניין התמוטט והתפורר לכל עבר. בני הישיבה ראו בזה נס מן השמים.

הקשר הכללי של הישיבה עם שאר חבורות בני התורה נתהדק יותר בתקופה ההיא. החבורות הקטנות של בני תורה מחניכי קלצק, קמניץ, טלז, רדין ועוד נצטרפו עוד מקודם לישיבת מיר בתחום הלימוד ועלית הרוח. השיתוף ברכישת הבניין החדש וההזדווגות של חברותות ללימוד הוסיפו לגבש מכל אלה חוג אחד הרמוני.

גם בימי ההסגר המוחלט בגיטו לא פסקו אנשי הנהלת הישיבה וחשובי העסקנים שבין התלמידים מלהתעסק בענייני הגירה. בשעות הכי רציניות כשבהשקפה ראשונה לא נראה שום יסוד לאפשרות של יציאה רצו מברקים, באמצעות הארצות הנייטרליות, לכל ידידי הישיבה ועסקני היהדות בעולם על עניין ההגירה. משען מיוחד מצאו בני התורה בכלל וישיבת מיר בפרט בהתעניינותו הממושכת של הקונסול השוידי לטובתם. על פי הוראת ממשלת שוידיה עשה הקונסול כל מה שבידו לטובת בני התורה. הוא גם הציע להשתדל אצל השלטון היפני על שחרורם של בני התורה מהגיטו, אולם מטעמי זהירות ויתרו בני הישיבה עצמם על זה. בכל בעיות ההגירה וסיכויי היציאה הייתה הנהלת הישיבה מטכסת עצה אתו והוא נעשה ידידה בעת צרה. מקור התעמולה וכל מפעל להצלת הישיבה היה כמובן בניו-יורק, מקום עמד על המשמר הרב קלמנוביץ בכל חירוף נפשו להגן ממרחק על המוסד הקדוש. אולם אין להעלים עין מערך הסיוע של ידידי הישיבה בשוידיה ובשויצריה (הרב ר’ שלמה ולבה, שטרנבוך ועוד). השפעת אותם ידידי הישיבה בארצות הניטרליות ניכרת הייתה גם ביחס של הקונסול השויצרי והצלב האדום בכמה הזדמנויות.

כך התקיימה הישיבה על ניסיונותיה ומשבריה במרחקי המזרח הרחוק ועברה באש ובמים בכל הסכנות שהקיפוה עד תום המלחמה. עם תום המלחמה נפתחו לה שערי הרחמים של אמריקה. וחבורות חבורות יצאו מעמק הבכא והפליגו לחוף עתידם ותקוותם.