שו”ת הרמ”א סימן י
א גרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתותב אר”י שבע מצות נצטוו בני נח דאמר קרא ויצו ה’ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכלג ויצו אלו הדינין, וכן הוא אומר כי ידעתיו את /למען/ אשר יצוה את בניו וגו’ד ה’ זו ברכת השם, וכן הוא אומר ונוקב שם ה’ וגו’ה אלהים זו ע”ז, וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו’ו כו’, עד כי אתא רבי יצחק תני איפכא, ויצו זו ע”ז אלהים זה דינים. בשלמא אלהים זה דינים דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהיםז אלא ויצו זו ע”ז מנ”ל. רב חסדא ורב יצחק בר אבדימיח חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים עשו להם וגו’ט וחד אמר עשוק אפרים רצוץ משפט כי הואיל הלך אחרי צוי פירש”י ז”ל: עשוק אפרים מיד שונאיו ורצוץ על ידי משפטיו של הקדוש ברוך הוא, הואיל והלך אחרי צווי נביאי הבעל. ופריך בגמרא מאי בינייהו פירוש בין ר”ח ור”י בר אבדימייא ומשני: איכא בינייהו כותי שעשה ע”ז ולא השתחוה לה, למ”ד עשו משעת עשייה מחייב, למ”ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזל בתרה ופלח לה, ע”כ סוגית הגמרא.
ויש לנו להקשות על בעל התלמוד, למה פריך מאי בינייהו על משמעות דורשין של רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי יותר מעל רבי יוחנן ורבי יצחק דפליגי אי ויצו הוא ע”ז או אלהים, הלא גם הם אין ביניהם רק משמעות דורשין. ולכן נראה לומר שאין צריך לפרש חלוק שבין רבי יוחנן ורבי יצחק, כי הוא ברוריב כשמש בצהרים כי רבי יוחנן הלומד דינין מויצו סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר, אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני, רק הוא חק נימוסי. ולכן לומד דינים מפסוק ויצו ולומד הג”ש מדכתיב כי ידעתיו וגו’, שעדיין לא ניתנה התורה ולא היה לאברהם דינין אלו שניתנו לנו בסיני. ואף על גב דדרשינןיג עקב אשר שמע אברהם בקולי מלמד ששמר אברהם אפילו עירוב תבשיליןיד אם כן שמע מינה שהיה נוהג כפי התורה והמצוה אפילו מצוה מדרבנן. מכל מקום נוכל לומר אם הוא שמר אנשי ביתו לא שמרו רק החק הנימוסי הנמסר להם, דהיינו ז’ מצות בני נח. דמי לנו גדול מאדוננו אבינו יעקב ע”ה אשר נשא שתי אחיות. אלא ע”כ צריכין אנו להודות ולומר כי הכתוב שאמר למען אשר יצוה וגו’ לא קאי רק אאותן שבע מצות של בני נח. ולכן סובר ר”י דלמידין דיני בני נח מויצו, כי דיני בני ישראל לחוד ודיני בני נח לחוד. ורבי יצחק רוח אחרת עמו, ולומד דינין מאלהים בג”ש דונקרב בעל הבית וגו’, כלומר וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד. כן נראה לפרש סוגיא זו.
ואף כי הרמב”ם פסק בהלכות מלכים שאין מצווין לדון רק בשבע מצות שלהן, מכל מקום באותן מצות מחוייבין לדון בדין ישראלטו והנדון שלפנינו שהוא הגזל הוא אחד משבע מצות שלהן. /הערה זו מתייחסת למילים בהלכות מלכים/טז גם נראה לפסוק כרבי יצחק מדשקלא וטריא הגמרא בתריה למיפרך מאי בינייהו כו’. ועוד אחרת, מדפריך בגמראיז דינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה, שבע מצות בני נח והוסיפו עליהן דינין ושבת וכבוד אב ואם, ומשני אמר רבה בר אבוהיח לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה. והנה רש”י ז”ל פירש עדה ועדים להיות דנין בסנהדרין של כ”ג, כדאמרינןיט עדה שופטת ועדה מצלת, ובן נח אינו מוזהר בהכי כדילפינן לקמןכ דבן נח נהרג בעד אחד ודיין אחד. והדר פריך בגמרא א”ה מאי והוסיפו עליהם דינים. אלא אמר רבא, לא נצרכה אלא לדיני קנסות. ופירש”י בשכלו הבהיר: דיני קנסות, דבן נח אינו מוזהר על דיני קנסות דכתיב ויצו, והתם גבי אברהם כתיב צדקה ומשפט דהיינו דינין, וקנסות לאו משפט הוא דקנסינן ליה טפי מדיניה. הדר פריך בגמרא, אי הכיכא הוסיפו עליהם בדינין מיבעיא ליה, פירוש דהוה משמע שהוסיפו עליהם בהלכות דינין, אבל גם כן היו להם דינין כבר. ושקיל וטרי עד דקאמר: אלא אמר רבא, האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק דינין וברכת השם, ועייל סירוס וכלאיםכב דתניא כו’, ע”כ הסוגיא.
והנה נדקדק ונאמכח הוא מזה שהלכתא היא כרבי יצחק, שעל כל דיני ישראל בכלל ובפרט נפקדו. דאם לא כן אלא שהיה להם מקצת דינים, למה ליה לרבא בתחילת סברתו שלא ידע א”כ בדינין מיבעיא ליה, לדחוק ולומר לא נצרכה אלא לדיני קנסות, הלא גם כן בדיני משפט נמי יש מהן שלא נצטוו. והיה לו לומר בקצרה, לא נצרכה אלא לשאר דיניןכג שלא נפקדו מתחילה. אלא ע”כ צריכין אנו לומר שהלכתא היא כר’ יצחק, שעל כל הדינין ביחד נפקדו כדרך שניתנו לישראל בסיני. גם מבעל המאור הגדול רש”י ומלשונו הזכה, יכולין אנו לדקדק דהלכתא היא כר’ יצחק, מדהוצרך להביא ראייה על כל דבר שניתוסף שאינו בבני נח, כגון עדה ועדים והתראה ודיני קנסות. משמע דוקא היכא שיש לנו ידים מוכיחות שלא נצטוו, אבל במה שאין לנו לא נוציא אותו מכללא ולחלק אותו, רק הוא בכלל דיני ישראל. ואם יתחכם אדם לומר הלא רש”י ז”ל נקט קרא שמביא רבי יוחנן, שפירש גבי אברהם כתיב צדקה ומשפט, אם כן שמע מינה שפוסק כר’ יוחנן. אי משום הא לא איריא, די”ל דחדא מינייהו נקט, אף כי רבי יוחנן הנאמר במימרא ראשונה. אבל מכל מקום שג”כ הוא מחותן לר’ יצחק, דונקרב בעל הבית וגו’ נאמר בדיני שומרים ולא בקנסות. א”כ מכל הלין ש”מ שבן נח מוזהר בכל דיני ישראל ככל חקותיו ומשפטיו.
ואם יטעון הטוען שמא ההלכה היא כדתנא דבי מנשה דאפיק ד”ב ועייל ס”ךכד זה אינן דברים של טעם, דהא ר’ יוחנן ור’ יצחק טפי היו יודעין הברייתא יותר ממנו ולא שתו לבם לדבריה, כי היו יודעים שאינה עיקר ולא מיתניא בי ר’ חייא ור’ אושעיה. ומטעם זהכה פסק האלפסי, ומייתי בסמ”גכו כאמימר ורבא גבי בור הגולהכז אף על פי שהירושלמי פליג עליהם, ועיין שם בדבריהם. ואין להקשות ולומר דהרי בפרק השוכר את הפועליםכח אמרו אסור לכותי לסרס בהמה שלנו, דסבירא לן כר’ חדקא שאומר בני נח מצווין על הסירוס, ועודכט משום לפני עור לא תתן מכשול, וכן מייתי לה בסמ”ג לפסק הלכהל א”כ ש”מ היה לנו לומר דהלכתא כתנא דבי מנשה דמפיק ד”ב ומעייל ס”ך, וא”כ הדרא קושיא לדוכתה דבני נח לא נצטוו אדינין. דאדרבא דהיא הנותנת, דמדקאמר לשם כר’ חדקא ולא אמר כתנא דבי מנשה ש”מ דלית הלכתא כוותיה בדינין וסרוס, אלא כר’ חדקא דמפיקלא סירוס לחוד. ואין להקשות מדתניא פ”ק דע”זלב תני ר’ יוסף: מאי דכתיב עמד וימודד ארץ רארה /ראה/ ויתר גויםלג מה ראה ראה שבע מצות בני נח שקבלו עליהם ולא קיימום, כיון שלא קיימום עמד והתירן להם. א”כ ש”מ שבן נח אינו מצווה עתה מצוה כלל. זה אינו כלום, שהרי הקשו בגמרא: אתגורי אתגור, א”כ מצינו חוטא נשכר. ומשני: אמר רב יוסף לומר אף על פי שהן מקיימין אותן אין מקבלים עליהם שכר, אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דאמר ר’ חנינא גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. ופירש”י ז”ל: מה שויתר אינו טובתן אלא שאינן מקבלין שכר אם מקיימים, ע”כ. א”כ ש”מ שעדיין הם מוזהרים כבראשונה.
א”כ הוכחנו וביררנו שדנין בני נח בדיני ישראל הואיל ומצווה עליהם. ואם בכל זאת יתעקש המתעקש לאטום אזנו משמוע דבר זה, ורוצה לחלוק ולומר שדיניהם של בני נח אינן כדינינולד אף אנו נאמר לו כלך מדרך זו, דגרסינן בב”ק פרק הגוזל בתראלה תניא, ישראל וכותי שבאים לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני ישראל זכהו ואמור לו כך דיננו. בדיני אומות העולם, זכהו ואמור לו כך דינכם, ואם לאו באין עליו בעקיפין דברי ר’ ישמעאל. ר’ עקיבא אומר אין באין עליו בעקיפין מפני קדוש השם. פירש רש”י: בעקיפין בעלילותלו עד שפוטרין הישראל, ע”כ הסוגיא. ושמעינן מן הכא, דע”כ לא פליגי ר”ע ור”י אלא לבוא עליו בעקיפין, אבל לדון אותו בדיני ישראל כ”ע לא פליגי שדנין אותו, וצריך לשמור כשידנו תקיפה עליהם.
והואיל וביררנו והוכחנו שדנין כותי בדיני ישראל ונידון כותי עם ישראל כשני נימולים, נבוא ונקפץ אל המקום אשר דברינו הולכים לשם ונדבר על המעשה אשר נעשה בעולם. הנה הוא איש בארץ לועז אשר נודע שמו במרחקים. דלה דלה מים עמוקים, מימיו מתוקים, גוזר ומקים, יברכהו שוכן שחקים. הוא האילן הגדול אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, אמרתו צרופה, הוא ה”ה הגאון מהר”ר מאיר מפאדוואה. והנה שם מגמותיו רעיוניו ומחשבותיו והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה דהיינו יענטילומרלז והוא אחד מן מדפיסי הספריםלח והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול משנה תורה, אשר חבר הרב הכולל האמתי רבינו משה בן הרב המובהק הדיין רבינו מיימון. וכאשר חשב כן החלו לעשות בעז”ה עד שלע”עלט נגמר הדבר. והגיה אותו בשכלו הזך עד אשר לא נשאר בתוך הבר תבן, וסלק המסלה עד לא נשאר בה אבןמ והנה קם אחד גם כן יענטילומר מעשירי הארץ נגדומא ואמר אעשה גם אנכי לביתי ואדפיס אנכי גם אני, וכן עשה. והעיקר הוא מאתו שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ”ל, ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ”ל ח”ו. כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא. והנני לדון בדיני ישראל, באם היו שני אנשים ישראלים על פי תורתנו הקדושה, ונוכיח שזכה הגאון הנ”ל בדינו. ונפרד מזה ונהיה לארבעה ראשים, ועל אלו הארבעה יסודות נרכיב הדבר ועניינו. ואומר, שדין הוא עם הגאון שהוא ימכור ספריו ראשונה. והואיל ובעונותינו שרבו אין ידנו תקיפה לעשות כפי תורתנו, מ”מ לא נניח את שלנו ולומר שכל ישראל ומי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ”ל או באי כחו, והוא מארבעה טעמים.
היסוד הפשוט הראשון הוא בפרק לא יחפורמב אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכב עליה. ומשמע מדקאמר ואוקי גביה שעשה דבר זה בידיעתומג ואפ”ה יכול לעכב עליו. אם כן הרי לפנינו שמדינינו אין לו ליענטילומר שני לדפוסמד זה כלל והגאון הנ”ל היה יכול לעכב עליו כפי שהוכחנו לעיל, וכן מצוה על הדיינין של ישראל. רק שבעונות ידםמה תקיפה עלינו, מ”מ נעשה מה שעלינו מוטל לעשות ונחתוך הדין כדפרישית. ואף על גב שהרב אלפסי והרא”שמו פסקו דלא כרב הונא דקם ליה כיחידאי, מכל מקום אומר אני שיש להתיישב בדבר. שהרי במרדכי פרק לא יחפורמז מייתי בשם אביאסף, וז”ל: מבוי הסתום משלשה צדדין רק בצד אחד הוא פתוח לכנוסמח בו, ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח, שאין כותי יכול ליכנס למבוי אם לא שיעבור על פתח שמעון, דינא הוא דמעכב עליו כדרב הונא עכ”ל. א”כ משמע שהלכתא כוותיה דרב הונא מדמייתי ראייה מיניה. אלא ע”כ צריכין אנו לחלק דבדבר דברי היזקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו, כ”ע מודו דהלכתא כרב הונאמט ואם כן בנדון דידן נמי בריא היזקא הוא, כי היענטילומר השני נתן להכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי מהגאון. ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו, ויכול הוא להוזיל כי הוא מעשירי הארץ. לכן גם בדינינו הלכתא היא כרב הונא ונדון בן נח בדין ישראל, ולכן נחתוך הדיןנ כדפירשתי. ואין לומר דמשום שלום מלכות או איבה נקיל בדבר ונעבור קו המשפט, דבר זה אינו כדמפרשים בעלי התוס’ אשר מימיהם אנו שותים ריש פ”ק דע”אנא דבדבר מקח וממכר לית ביה איבה משום דכל אחד יוכל להתנצל ולומר אינו צריך לקנות ולמכור, עיין שם בדבריהם. ולכן לית דין צריך בששנב
היסוד השני הוא חד קל ההולך קדמת יושרנג והוא ג”כ בפרק לא יחפורנד דגרסינן שם: רב דימי מנהרדעא אייתי גרוגרות בספינה, א”ל ריש גלותא לרבא פוק חזי אי צורבא מרבנן הוא נקוט ליה שוקא. והופיע לנו אור גדול רש”י ז”ל בפירושו, שמפרש: נקוט ליה שוקא, הכרז שלא ימכור אדם גרוגרות בעיר עד שימכור הוא שלו. וכן גרסינן בנדריםנה: אמר רבא שרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה ולמימר צורבא מרבנן אנא שרו לי תגראי ברישא, דכתיב ובני דוד כהנים היונו וכי כהנים היו, אלא מה כהן נוטל חלק בראש אף ת”ח נוטל חלק בראש. אם כן ג”כ נוכל ללמוד מזה, באם דשניהם ישראלים דינא הכי הוא שהגאון הנ”ל ימכור שלו בראשונה. אך עתה אף ע”פ שדינו נמי הכי הוא מ”מ היענטילומרנז לא יקבל עליו הדין, ולכן צריכין לגדור גדר שלא יקנה כו’.
ואין לפקפק ולומר, הרי אמרינן במסכת אבותנח כל המשתמש בתגא חלף כו’, וא”כ בודאי הגאון בעי חיי ואינו רוצה ליהנות מתורתו. הנה זה הבל, כי כבר קדם לנו הנשר הגדול הרמב”ם והשפיע לנו משכלו בפירוש המשניות שלו, כי דבר זה שימכור סחורתו בראשונה הוא חלקו ונחלתו משלחן גבוה, כתרומה מן הגורן לכהן ומעשר ללוינט ולכן נפסוק הדין כדלעיל. ועוד ראוי על כל אדם להנות הגאון הנ”ל מנכסיו ולהטיל מלאי לכיסוס כדי לקיים מצות והגית בו יומם ולילה, דכן פסק בטור י”ד סימן רמ”ו, דמי שמספיק לאחרים מנכסיו מקיים בו והגית וגו’סא
היסוד הגדול השלישי, הנה הוא במדרש תורת כהנים פרשת בהרסב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו /וגו’/סג למדה תורה דאם באת לקנות קנה מיד עמיתך, וכן למכירה. הנה הוא בהדיא מפורש, שאילו לא היה הגאון הנ”ל רק כאחד מבני עמי הארץ זכה בדין והדין עמו, כ”ש וק”ו עתה. ואין לומר דזהו דוקא כשהכותי והישראל נותנין בערך ובמקח אחד, אבל כשהכותי מוזיל טפי שרי ליקח ממנו כדי להרויח במקחו. הנה דברים אלו ג”כ הבל המה, דהא גרסינן פרק איזהו נשךסד: תני רב יוסף אם כסף תלוה את עמיסה עמי וכותי עמי קודם, עני ועשיר עני קודם כו’. ופריך בגמרא עמי וכותי עמי קודם פשיטא, ומשני אמר רב נחמן אמר רב הונא, תנא לא נצטרכה אלא דאפילו לכותי ברבית שנאמר לנכרי תשיךסו אפ”ה דוחה עשה של אם כסף תלוה עשה זו. כ”ש וק”ו כאן בנדון דידן, שהגאון זכה בדין להיות ידו בראשונה. ואין לומר דדוקא התם שאינו מפסיד משלו אלא שאינו מרויח, אבל במקום שמפסיד משלו כי הכא אינו צריך להקדים לישראל. וזה החילוק מחלקים פרק מי שהחשיךסז: נותן כיסו לנכרי כו’, ואמרינן בגמרא אמר רבא לא שנו אלאסח כיסו אבל מציאה לא. א”כ ש”מ שיש חילוק בין פסידא דקרנא לפסידא דרווחא, וכן מחלק שם בשם הירושלמי בסמ”ג בהלכות חוה”מסט דלא מיקרי דבר האבוד אלא אגרמא דקרנא. אומר אני שאלו הדברים דבר האבוד הם, דהא בהדיא גרסינן פ”ק דע”זע ובפסחים פרק כל שעהעא: תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכריעב אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה, לגר במכירה מניין ת”ל תתננה או מכור נמצא אתה אומר כו’. פירש רש”י: וקאי אגר דלעיל מיניה, לגר תתננה ואכלה או מכור. והדר פריך בנתינה לנכרי מנלן ת”ל תתננה ואכלה או מכור לנכרי. פירש רש”י: ודרוש תרווייהו אנכרי, דאי אנכרי ככתבו אתא דלנכרי אסור ליתנה, הכי איבעיא ליה למיכתב, תתננה ואכלה לגר אשר בשעריך או מכור לנכרי, ולא מצי למיקריעג קרייה דנתינה אנכרי. ר’ יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה או לנכרי במכירה ופריך שפיר קאמר ליה ר”מ, אמר לך ר’ יהודה: אי ס”ד כדקאמר ר”מ לכתוב רחמנא תתננה ואכלה ומכור, או למה לי ש”מ לדברים ככתבן הוא דאתא. ור”מ, ההיא לאקדומי נתינה דגר למכירה דנכרי. פירש רש”י: אם יש גר לא תמכרנו לנכרי, ולהכי אתא או למשמע הכי, לגר אשר בשעריך תתננה והוא עיקר מצוה, או אם אין גר מוכרה לנכרי. והדר פריך לר”י, ומשנה: כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכותי אי אתה מצוה להחיותו, להקדים לא צריך קראעד ע”כ הסוגיא. וא”כ נאמר דע”כ לא פליגי ר”מ ור”י אלא לאצרוכי קרא להיות גר קודם, אבל בהא כ”ע מודו דגר קודם ואף על פי שמפסיד בקרנא שלו מ”מ הוא מחוייב לקיים לגר אשר בשעריך תתננה. ה”ה בנדון דידן שמחוייב כל אדם לקיים מיד עמיתך, עמיתך קודם. ואף נאמר, שאף מכאן נלמוד הא דמפרש קרא דמיד עמיתך קודם הוא אף על גב דכותי נוזיל גביה, דהא פסקינןעה פרק מי שהוציאוהו בעירוביןעו ר”מ ור”י הלכה כר”י, ור”י קאמר הכא דלאקדומי לא צריך קרא. א”כ הא דאמר הכתוב מיד עמיתך מיירי כשמוזיל גביה, דאם בשווין הכתוב מדבר לא צריך קרא, דפשיטא הוא דעל עמיתך גמור הוא חייב להחיות. אלא ש”מ דה”ק, דאפילו בגר במעות ולחבירו בהפסד מ”מ חבירו קודם. ולכן לית דין צריך בששעז כי הגאון הלז זכה בדינו להיות מוכן ומזומן למכור ספריו ראשונה וד”ל.
היסוד הרביעי אשר הבנין נכון עליו הוא בפ”ב דכתובותעח דגרסינן התם: אסור להשהות ס”ת שאינו מוגה תוך ביתו יתר משלשים יום משום שנאמר לא /ואל/ תשכן באהלך עולהעט ומפרש האשריפ וכן בהגהת מיימוניות פ”ז מהלכות ס”תפא דלאו דוקא ס”ת אלא אפילו נביאים וכתובים ושאר ספרי קודש, כגון התלמוד ופסקי ההלכות לדידן שתורה שבע”פ ניתנה ליכתב. וכ”ש הוא, דעיקר מה שאנו פוסקים הוא מתלמוד ושאר ספרי המחברים, ואם יהיה הספר מוטעה בקל יבא לטעות בדין לאסור המותר ולהתיר האסור וכן לטהר הטמא כו’. וכן גרסינן נמי פרק לא יחפורפב: אמר רבא הני תרי מקרי דרדקי חד גריס ולא דייק וחד דייק ולא גריס מותבינן ההוא דגריס ולא דייק, דשבשתא ממילא נפקא. רב דימי מנהרדעא אומר מותבינן ההוא דדייק ולא גריס, דשבשתא כיון דעל על, דכתיב כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדוםפג כי אתא לקמיה דדוד א”ל מ”ט עבדת הכיפד א”ל דכתיב כל זכרפה א”ל והא אנן זכר בסגלפו קרינן כו’, עד שקל ספסרא למיקטל לרביה שנאמר ארור עושה מלאכת ה’ רמיהפז ע”כ הסוגיא. הנה לא פליג רבא אלא בדגריס ולא דייק, אבל כשיש אחד דדייק וגריס והשני גריס ולא דייק פשיטא מוקמינן דדייק וגריס, שלא יעשה מעשה יואב. ולכן גם אנחנו בנדון דידן ראוי לכל ישראל דלא ליקו בארור ולקנות ספר שאינו מוגה ולעבור על לא תשכן באהלך עולה.
ואם יטעון בעל דין לומר, הנה לכל אדם ידוע שאלו המדפיסים הרביצו תורה בישראל ולולא זאת כבר ח”ו היתה התורה משתכחת מישראל, ולכן ראוי לחוש לדבר שלא תיפוק חורבא. זה אינו כלום, שהרי כבר פירשתי שבדבר מקח אין שייך בו איבה, כי נוכל לומר הספרים הללו אינן צריכין לנו. ועוד, כי מושכל ראשון הוא שאלו המדפיסים אדעתא דנפשייהו קא עבדי כדי להרויח בדבר כדרך שעוסקים בשאר דברי סחורות, ולכן גם אם יפסידו פעם אחת לא ימנעו מחמת זה מלדפוספח ואדרבא יהיו בהולים למלאות חסרונם. ואם יוסיף השואל לשאול, סוף סוף מחמת שלא לשמה בא לשמה וזיכה את ישראל, והאיך נשלם לו רעה תחת טובה. אף אתה אמור לו היא הנותנת, מדגרסינן בב”ב פ”קפט: איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכאצ שדרא ארבע מאה דינרי לקמיה דר’ אמי לא קבלינהו ושדרתינהו לקמיה דרבא וקבלינהו. שמע רבי אמי ואיקפד אמר לית ליה ביבוש קצירה תשברנהצא פירש לנו רש”י ז”ל: כשיבוש זכות שבידם ולחלוחית צדקה שבידיהם ישברוצב ופריך ורבא, ומשני משום שלום מלכות. א”כ ש”מ שאפילו רבנן לא קאמרי אלא משום שלום מלכות. והואיל ובנדון דידן ליכא חששא משום שלום מלכות כדפירשתי לעיל בשם התוספות, ודאי ראוי ונכון הוא למנוע מהם זכות וטובות בל יזכו בהםצג
קנצי למילין שהגאון הנ”ל זכה בדינו לנקוט לו שוקא ברישא למכור ספריו ראשונה, ושלא יקנהצד שום אדם ספר מיימוני הנדפסים מחדש מקרוב באו כי אם היוצא מתחת יד הגאון הנ”ל או באי כוחו. לכן לישקול לזמור ולקטוע במקטע דפרזלא על כל מי שיעבור דרכו ודינו. גם אנחנו מסכימים מנדיןצה ומשמתין ומחרימין בנידוי חרם שמתא בגזירת עירין ובמאמר קדישין על כל תלמיד וצורב קטן וגדול שם הוא שלא יקנה שום אדם במדינתנו מן הנדפסים החדשים א”לצו מאותן היוצאין מתחת יד הגאון הנ”ל או מב”כצז וכל מי שפורץ יפגענו חויא דרבנן וצוחה ופרץ, וכל המחזיק בהם הם בחרם כמוהם. ומחוייבים כל ישראל לנדות החטאים האלה בנפשותם, ולא יכופר להם עד ימותון וקבר חמור תהא קבורתםצח והרואה אל הנח”ש וחיצט יקבל ברכות מאל שדי, עד שיבלו שפתותיו מלומר דיק נעשה יום א’ ארבעה ימים בחדש אלול שנת ש”יקא נאם הקטן הרוצה להתאבק בעפר של ת”ח ולשתות בצמא את דבריהם, ולא דבר עד כה אלא כדי להתלמד להרגיל עצמו בתוך מדותיהם, להיות כעבד אחד מן הקטנים שבהם. אלה הדברים אשר דבר משה בן לא”א ישראל שלי”ט המכונה משה איסרלש מקראקא.
לחצ כן לחביב אדם שנברא בצלם
